הפקירא דשביעית ופטור מעשר א. כתב הב"י (אבקת רוכל סכ"ד) וז"ל ועתה ראיתי מש"כ החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו (המבי"ט) לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן, וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמיטה חיוב במעשרות כו', ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע דבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקריה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' משא"כ בשל גוי כו' עכ"ל. וכתב המהרי"ט ח"א סמ"ג שאין דבריו מחוורין שאין הדבר תלוי בהפקר שלו ואפי' אם גדר כרמו ולא הפקירה היא פטורה ממעשר, והוכיח מכמה דוכתי דרחמנא אפקריה (נדרים מ"ב, ב"מ ל"ח, ופ"ז דכלאים ה"ד). ולכאו' אין הוכחות אלו סותרות דינא דהב"י, דהוא עצמו כתב דרחמנא אפקריה ובכ"ז ס"ל דכל שאיהו לא הפקיר עדיין חייב במעשר. ואולי זהו גופא כוונת קושית המהרי"ט דאחר ורחמנא אפקרי' לא מסתברא מילתא לחדש דין דצריך להפקיר, אלא דתמוה מאי דטרח להוכיח דין זה. ולקושטא דמילתא נראה דאין להוכיח מהתם כלום, דהנה ז"ל רש"י (ב"מ שם) בד"ה אפקעתא דמלכא, מצות המלך ע"כ, ויש לפרש כוונתו דבאמת המצוה היא שיפקיר אלא דאין זה הפקר דמדעתו אלא מחמת מצות המלך (וע"ע רש"י שם דף ק"ו). אולם גם בב"י משמע דלא"ה וכלשונו דרחמנא אפקריה ורק דס"ל דאיהו נמי צריך להפקיר, ובאמת צ"ע מאי שייך הפקר אחרי שכבר הוא מופקר מהתורה ויתבאר לקמ'. והוכיח המהרי"ט עוד מהמכילתא (פ' משפטים פרשה כ') ויתרם תאכל חית השדה, למה נאמר לפי שהוא אומר (דברים י"ד) עשר תעשר שומע אני אף פירות שביעית כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך הקיש אדם לבהמה מה בהמה אוכלת מהראוי לה בשביעית של מעשר אף אדם וכו', אתה אומר כך בא או לא בא אלא להקיש בהמה לאדם וכו' ת"ל ויתרם תאכל חית השדה, אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר וכו' ע"כ. ומשמע שאי לאו קרא ה"א שיעשרו בה אע"פ שהוא הפקר, וע"כ דאין הפקר הוא שפוטר ממעשר. עוד הוכיח מהספרי פ' ראה (כ"ו י"ב) יכול אף שנת השביעית תהא חייבת במעשר ת"ל שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצא שביעית שאינה חייבת במעשר ע"כ. ופי' מדכתיב שנת המעשר אלמא יש שנה שאינה חייבת במעשר ואיזו זו שנה שביעית, וע"כ דאין פטור מטעם הפקר. גם הוכיח מדאיצטריך למדרש קראי בשנת השביעית לפטור מן המעשרות ולא נפ"ל מהיכא דנפ"ל בספרי לענין לקט שכחה ופאה שפטורים מן המעשרות מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט וכו', אלמא לאו מטעם הפקר הוא ע"ש, וצ"ע דעת הב"י. והנה מכל הני הוכחות מבואר דלא רק שאין פטור מעשר מטעם הפקר הבעלים אלא דאפי' מטעם אפקעתא דמלכא אין למיפטר, וע"כ דס"ל להמהרי"ט דשאני הפקר דרחמנא משאר הפקר ולכך צריך ילפו', וצ"ב דבר זה. [ואחר דאיכא ילפותא יש להסתפק אם התחדש דמהני הפקר זה כשאר הפקר לפטור ממעשר או דהוא מטעם אחר כגון קדושת שביעית או שנה שביעית]. ולפי"ז צ"ל דמאי דהק' תחילה דהוה אפקעתא דמלכא אין כוונתו שזהו טעם ההפקר אלא דמשו"ה משמע טפי שאין דין להפקיר כלל וכמש"נ לעיל. נמצא דפליגי המהרי"ט והב"י בב' ענינים, חדא אם איכא מצוה להפקיר אפי' שרחמנא אפקרי', ועוד אם פטור מעשר הוא מטעם הפקר או לא. וצ"ב דעת הב"י מהכ"ת שצריך להפקיר, ואולי ס"ל דזהו ביאור ענין תשמטנה והיינו דנחלקו בפירוש ענין זה ויל"ע. ב. והנה הקשה הטו"א (ר"ה דף ט"ו) למה לי קרא לפטור שביעית ממעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וכו', ותפ"ל דהפקר פטור ממעשר כדיליף בספרי מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שווין, דמהאי טעמא פטרי' הפקר ממעשרות גם בשאר שנים ע"ש. וכבר הקשו כן התוס' בנדרים מד,ב וכתבו דתרוויהו צריכי ולא פירשו ע"ש. ויש שכתבו דבשלמא לדעת הבית יוסף י"ל דצריך להאי קרא כל עוד שלא הפקיר אולם להמהרי"ט דהוא הפקר דרחמנא קשה למ"ל קרא. ואולם נראה דהוא להיפך דהא המהרי"ט עצמו הביא להאי ילפו' להוכיח דלא כהב"י, ולא הוקשה לו כלל מאי דלא פטרי' מקרא דובא הלוי, וע"כ דס"ל דלא דמי הפקר דרחמנא לשאר הפקר ולא קשה מידי (ויבואר להלן טעם החילוק), אכן דעת הב"י היא דכל עוד שלא הפקיר חייב במעשר וצ"ע מאי צריך להילפו'. ובאמת יש להעיר עוד לדעת הב"י דאפי' אי נימא דצריך להפקיר ואין הקרקע מופקר מאיליו, אבל מהכ"ת לחדש דפטור מעשר הוא משום ההפקר, וטפי היה לומר דהוא מהילפותא ומדיני שביעית. וכבר האריכו רבים בישוב קו' הטו"א דישנם צריכותות שונות כגון באתרוג של שישית שנכנס לשביעית או בשחילל דמי שביעית על פירות שאינן של שביעית וכהנה רבות, וזה דוחק. [ושמעתי לתרץ עוד ע"פ החת"ס או"ח סי' ס"ב שכתב דהפקר שביעית גם ר' יוסי מודה דהוא חל מיד, וכמו בחמץ כתב הר"ן ריש פסחים דהואיל ואינו ברשותו של אדם אלא דעשהו הכתוב כאילו ברשותו משו"ה כיון דגלי דעתיה שאינו רוצה בו סגי, וה"ה הפקר בשביעית דאינו ברשותו של אדם ולכך מודה ר' יוסי דהוא הפקר מיד ע"ש, ועפ"ז י"ל דכמו בחמץ עשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין לעבור עליו כך נמי בשביעית עשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין חיוב מעשר. אלא דממקומו הוא מופרך דא"כ הו"ל למיכתב בש"ס שלש דברים אינן ברשותו וכו' ולא רק שנים]. ג. והנראה ולהקדים ע"פ הירושלמי פאה פ"ז ה"ז תנא הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית, ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו, רבי חייא בר אבא בעי קומי רבי מנא לאכלו בלא פדיון אי אפשר שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון, לפדותו ולאכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית, א"ל הגיזבר מחליפו ביד אחר, אמר ר' מתניא ולמה לית אנן אמרין כיי דאמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי (נדרים דף מג,א) מפני שקדם נדרו להבקרו וכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדשו ע"כ. ובפני משה כתב וז"ל כלומר הכא ה"ט דחייב בשביעית דשביעית אפקעתא דמלכא הוא וזה קודם להקדשו עכ"ל. ובכפות תמרים (סוכה לט,ב בתוד"ה ולשביעית וכו') וחלקת יואב (ח"ב יו"ד סמ"ז) הוכיחו מזה דענין השביעית הוא הפקר דרחמנא דאל"כ הרי מצינן הקדשו קודם להפקרו, ודלא כמו הב"י. ולענ"ד נראה להוכיח מהתם להיפך, דהנה עוד כתב שם הפני משה וז"ל והבקר נדרו דקאמר כלומר הפקר הנדר של שביעית שצותה התורה עליו הוא מקודם להקדשו שהקדיש מעצמו ונדר שהוא חיובא דשביעית שהוא כמודר ומופרש מכח האיסור חל עליו מקודם ההקדש והלכך אין ההקדש שאח"כ חל עליו להפקיע ממנו איסור שביעית, ואפי' ר' יוסי דהתם מודה הוא הכא עכ"ל. ומבואר דענין אפקעתא דמלכא הוא כעין נדר כהא דקרי' ליה בירושלמי שם הבקר נדרו, [אלא דאיכא התם גירסא אחרת שקדם הבקרו להקדשו, ולא מוזכר ענין נדר וע' רידב"ז שם], וע"ע בפירוש התוס' רי"ד שם שמדמה את זה לגמרי לנדר ומקשה משותפין שנדרו הנאה זה מזה (נדרים מ"ה) ע"ש, ואינו מטעם הפקר כלל. והביאור הוא דבאמת אין התורה הפקירה את הקרקע כלל ועדיין הוא ממונו של הבעלים, אלא דעי"ז גופא שחייבה את הבעלים להפקירו פקע איסור לא תגזול ומצו אחרים לזכות. וזהו ענין הנדר המבואר בירושלמי דבאמת עדיין הוא ממון הבעלים, אלא שהם חייבים לזכות לאחרים ומשו"ה חשיב דאיכא אפקעתא דמלכא. וכל עוד לא הפקיר בפועל א"א למיפטר ממעשר מקרא דובא הלוי וכו', אפי' דיכולים אחרים לזכות וחשיב דיש להם חלק ונחלה עמך, מ"מ לא סגי בכך וצריך דין הפקר גמור. והוכחה לזה מהנתבה"מ ס' רס"ב סק"ג שכתב דהואיל ואין היאוש מועיל אלא עד דאתי לרשות זוכה א"כ אינו פטור ממעשר וכמו הפקר לר' יוסי דאינו פוטר עד דאתי לרשות זוכה, וכתב בזה ליישב קו' התוס' ב"ק ס"ט וע"ש. [ומה שכתב דדמי להפקר לר' יוסי יל"ע מהא דכתב הר"ן שם דאפי' לר' יוסי אם הוא עצמו זוכה בזה מתורת הפקר פטור ממעשר ורק כשחוזר בו דאז בטל למפרע ההפקר חייב במעשר ע"כ, ומשמע דגם לר' יוסי פטור ממעשר כל שלא חזר בו. ונראה בזה דבאמת שאני הפקר דאפי' שלא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה מ"מ שם הפקר חל עלי' אשר ענינו דאחרים יכולים לזכות משא"כ יאוש אינו אלא סילוק וליכא שום חלות בעצם חפץ. והא דדימה הנתיבות להפקר דר' יוסי י"ל דכוונתו היכא דחזר בו מהפקרו, והיינו דאפי' שביטל שם הפקר למפרע מ"מ מצו אחרים לזכות קודם וכמו ביאוש, ומ"מ אמרי' דהוא חייב ודו"ק]. והוה מעין גזל עכו"ם למאן דסבר שהוא מותר דאפ"ה חייב במעשר. וא"ש בזה שי' המהרי"ט מקו' הטו"א, דענין אפקעתא דמלכא אינו אלא דיש לאחרים היתר זכיה אבל עדיין הוה ממון הבעלים ולכך אין למיפטר ממעשר מקרא דובא הלוי. וגם הב"י ס"ל הכי דהא דרחמנא אפקרי' אין זה הפקר גמור אלא דע"י שחייבה את הבעלים להפקיר פקע איסור לא תגזול וכמו יאוש, ולכך שייך להפקיר משום דעדיין ממונו הוא וזהו גופא מצות תשמטנה, וזה הכוונה בדברי הב"י נהי דרחמנא אפקרי' איהו לא אפקרי' דעדיין לא סילק בעלותו. וזהו נמי כוונת רש"י הנ"ל שפירש ענין אפקעתא דמלכא דהוא מצות המלך, והיינו דע"י דאיכא מצוה להפקיר איכא נמי הפקעה משום דאחרים יכולים לזכות. [ולפי"ז א"ש להב"י ג"כ הא דמקדש בפירות שביעית מקודשת (קדושין נ"ב) ולא חיישי' שמא לא הפקיר. גם יש לפרש בזה דברי רש"י שם שכתב דלא אמרי' דלאו ממונו דזוכה בהן נינהו, וביאור דבריו נראה דהיה סק"ד דניחוש שמא לא הפקיר ואינו אלא זכות השתמשות משום אפקעתא דמלכא אבל עדיין ממונו הוא, וע"ז קאמר דגדר אפקעתא דמלכא אינו רק שמותר להשתמש אלא אפי' לזכות על אף דמקודם לכן עדיין הקרקע הוא ממונו של הבעלים. גם מיושב בזה הא דמבואר שם דפירות של נשים נמי הם הפקר אפי' דחיוב הפקר הוא מ"ע שהזמן גרמא, וכן הק' במנ"ח מ' פ"ד, משום דבלא"ה נמי הם מותרים משום אפקעתא דמלכא. ואולי י"ל עוד דאפי' האי דצריך להפקיר ל"ח מ"ע שהזמן גרמא משום דהתורה כבר זכתה את הפירות לאחרים והפקיעה איסור לא תגזול ומטעם זה חייבים הבעלים להפקירו כדי לקיים דין התורה, וא"כ י"ל דדין ההפקר אינו תלוי בזמן כלל אלא בהא דרחמנא אפקרי', ומעין יסוד האחרו' גבי ספירת העומר דאינו תליא בזמן אלא בעומר ודו"ק]. אבל עדיין קשה מאי צריך ילפו' לפטור מעשר. ויש להקשות עוד גם לפי המהרי"ט מדוע צריך לשני הילפו', המכילתא במשפטים והספרי פ' כי תבא, וזה פלא. ד. והנה מאי דילפי' בספרי שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצא שביעית שאינה חייבת במעשר, יש ליישב בפשיטות דלכאו' דברי הספרי תמיהי טובא דאותו הענין שרוצים ללמוד נמצא למד, דהא מהכ"ת למעט שנה השביעית דוקא, ושם מבואר דהיינו משום דשביעית אינה חייבת במעשר וצ"ע. ולעיל הבאנו פי' המהרי"ט דע"כ איכא שנה שפטורה ואיזו זו שנה שביעית וזה דוחק, ומצאתי עוד בפי' רבינו הלל וז"ל לאפוקי שביעית דלא מחייבה במעשר משום דכתיב עשר תעשר כל תבואת זרעך ובשביעית כיון דאין זורעים בה דכתיב שדך לא תזרע ולא מחייבה נמי במעשר. אולם נראה דלמד הב"י דברי הספרי באופ"א והוא דאין היא דרשה לפטור מעשר כלל אלא הנידון רק על חשבון שנת המעשר אי שני או עני, ולזה דרשי' דהשביעית אינה מהחשבון כיון דהיא שנה שפטורה ממעשר, אמנם פטור מעשר הוא מטעם אחר, ויבואר להלן. אולם אכתי צ"ע מהמכילתא, ונראה דהתשובה לזה היא שם גופא דכתב תחילה ויתרם תאכל חית השדה למה נאמר לפי שהוא אומר עשר תעשר שומע אני אף פירות שביעית וכו', וי"ל דמהאי קרא דעשר תעשר עצמו הוה אמרי' דפירות שביעית נמי חייב במעשר, והיינו משום דסוף הפסוק הוא עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ומשמע אפי' שנה שביעית, ולכך צריך קרא דויתרם תאכל חית השדה. ובדעת הב"י צריך להוסיף דע"י קרא דעשר תעשר הוה מחייבי' פירות שביעית אפי' לאחר שהפקיר בפועל, ולא דמי להפקר בשאר שנים משום דבשביעית הוא מצות המלך והוא כלול בענין שנה שביעית, ולכך יש לחייבו מקרא דעשר תעשר, ולהכי בעי' קרא דויתרם וכו' לומר דהפקרא דשביעית נמי מהני לפטור ממעשר כשאר הפקר (וע"ע מש"כ המג"א בפי' זית רענן). והשתא דאתי' להכי ניתן לומר דזהו גופא מקור הב"י דצריך להפקיר, דבלא"ה לא הוה להמכילתא להביא הך קרא דעשר תעשר משום דליכא טעם לפטור ממעשר כמש"נ [דאפקעתא דמלכא אינו אלא כעין נדר], אלא ע"כ דצריך להפקיר ומשו"ה הביאה המכילתא פסוק זה דעשר תעשר דילפי' מיניה לחלק הך הפקרא משאר הפקר, ושוב ע"י הקרא דויתרם פטרי' ממעשר. [ולהמהרי"ט י"ל דהא דהביאה המכילתא קרא זה דעשר תעשר אינו משום ילפו' ובזה גופא הוא דפליגי]. וע' רש"י פסחים נז,א ד"ה אין נותנין פיאה לירק וז"ל משום דמפקע ליה ממעשר דכתיב ובא הלוי וכו' וכן בשביעית דהפקר פטור ממעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר וכו' עכ"ל. ומבואר נמי דמשמע מהכילתא לפטור מטעם הפקר, והוא כמש"נ דע"י עשר תעשר הוה אמרי' דלא מהני הפקר זה לפטור ממעשר, ומקרא דויתרם תאכל וכו' ילפי' דמהני [ולא מסתברא מילתא לחדש פטור חדש מדיני שביעית]. והא דמבואר ברש"י ר"ה דף ט"ו לפטור מעשר מהמכילתא, היינו דמהך קרא ילפי' דמהני הפקר זה לפטור ממעשר וכמש"נ. ונמצא דלא רק שאין להקשות להב"י מהספרי והמכילתא הנ"ל אלא דמקורו הוא משם. [וא"ש נמי בזה הא דפליגי המהרי"ט והב"י בתרתי, חדא אם איכא מצוה להפקיר ועוד אם פטור מעשר הוא מטעם הפקר. והיינו דמקור דעת הב"י שצריך להפקיר היא מהמכילתא וא"כ טפי מסתבר דהתחדש מקרא דויתרם וכו' דמהני הפקר זה לפטור ממעשר, אכן להמהרי"ט דליכא דין להפקיר א"כ אין סיבה לומר דילפי' מהך קרא דהפטור הוא משום אפקעתא דמלכא. ה. והנה כתב הרמב"ם פ"ו מהל' מתנו"ע ה"ה וז"ל שנת השמיטה כולה הפקר ואין בה לא תרומות ולא מעשרות ע"כ, וע"ע בפיה"מ ידים פ"ד מ"ג וז"ל ובשנת השמיטה אשר אין מוציאין בה בני ארץ ישראל מעשר מפני שהוא הפקר ע"כ. ויש להסתפק אם הוא הפקר דרחמנא או שצריך להפקיר, אולם בס' המצוות כתב וז"ל והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתנו לכל אדם והוא אמרו ית' והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו' הפקיר כל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית וכו' ע"כ. ובתחילה משמע דצריך להפקיר אכן בסו"ד מבואר להיפך, ולדברינו א"ש דמש"כ הפקיר וכו' אינו כמו הפקר ממש אלא כנדר וכדמשמע מתו"ד שכתב "לכל אדם" שהענין הוא דיכולים אחרים לזכות אבל עדיין הוא ממון הבעלים ולכך צריך שיפקיר וכמו דעת הב"י. והנה כתב הרמב"ם פ"ב מנדרים הי"ד ההפקר אע"פ שאינו נדר (גי' המאירי, נודר) הרי הוא כנדר ואי אפשר לחזור בו עכ"ל. ובב"ח סי' רע"ג מבואר דאינו יכול לחזור משום לא יחל דברו, ומשמע דהוא כנדר גמור. ומאד התלבטו האחרונים למקור דין זה, ובהגה"מ כתב דהמקור הוא מהירושלמי פ"ו מפאה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו זו הפקר, וכ"כ הב"ח בתשובה קכ"ד. והק' הקצה"ח ס' רי"א סק"ד דמהתם אינו מוכח אלא דבהפקר יוכל כל אדם לזכות כמו בשמיטה אבל שיהי' מתורת נדר אינו מוכח משם. ולפמש"נ אולי י"ל דאחר ודין הפקר נלמד משמיטה א"כ אין לך בו אלא חידושו, וכמו דהפקירו בשמיטה אינו אלא אחרי דאיכא אפקעתא דמלכא שהוא כעין נדר ועניינו שהוא חייב להפקיר וכמש"נ, ה"ה בשאר הפקר לא מהני אלא ע"י דאיכא נמי נדר שמונע ממנו לחזור בו ודו"ק. [ונראה לבאר דעת הב"י באופ"א, והוא דדין הפקר המבואר בדבריו אינו דצריך להפקיר ולולא שהוא מפקיר עדיין הקרקע הוא ממונו, אלא באמת אפקעתא דמלכא היינו דהקרקע הוא מופקר לגמרי ואינו שלו, ומש"כ הב"י דצריך להפקיר אינו אלא מנהג הפקר דצריך לתת מקום להפקר דרחמנא ולהשאיר את האחרים לזכות. והפקר של התורה לבד לא מהני לפטור ממעשר או משום דלא קרי' דידך וידו שווין או מטעם אחר (כגון הפקר דממילא), ורק ע"י שנוהג בו מנהג הפקר איכא פטור מעשר. וכך מדוקדק בדבריו שכתב דמי שהגדיר שדהו ולא הפקירו חייב במעשר, ולא כתב בסתם לא הפקירו משום דעיקר הענין הוא שהגדיר שדהו ולא נתן לאחרים לזכות. וע' לשון הרמב"ם בס' המצוות שם, מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה וכן אם אסף פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויד הכל שווין בכל מקום וכו' ע"כ. ומבואר שענין ההפקר הוא שכולם יוכלו לזכות ולא ינעול כרמו או שיכניס את הפירות לתוך ביתו, אבל לא דצריך להפקיר דין הממון דכבר אפקרי' רחמנא ודו"ק].